ההגדרה בקצרה
הבסיס של הקיבוע הרטוב: רשת פלדה שמעוגנת לקיר, וכל אבן קשורה אליה בחוט. כשהרשת או החוטים לא מגולוונים, החלודה מרופפת את האבנים אחרי כמה חורפים.
איפה הרשת יושבת
בקיבוע רטוב האבן מחוברת לקיר הרקע באמצעים מכניים, והמרווח שמאחוריה מתמלא במלט או בבטון. כך מגדיר את השיטה ת”י 2378 חלק 2, התקן הישראלי לקירות מחופים באבן טבעית בקיבוע רטוב [מקור 2] .
הרשת היא האמצעי המכני. מעגנים לקיר רשת פלדה, וקושרים אליה כל אבן בחוט. כתבה באתר ynet משנת 2006 תיארה את השיטה כך: האבנים מעוגנות בחוט ברזל מגולוון לרשת פלדה מגולוונת, ונצמדות לקיר [מקור 1] . אם הרשת מחזיקה, המלט הוא רק מילוי. אם היא נכשלת, נשאר רק המלט.
מה התקן דורש מהעוגנים של הרשת
לפי סעיף 2.1.3.2 בת”י 2378 חלק 2, כפי שהוא מצוטט במצגת של חברת אדיט, הברגים והדסקיות שמעגנים את הרשת לקיר הרקע עשויים מפלדה מגולוונת בעובי גלוון של 40 מיקרומטר לפחות, או מפלב”ם 316. המיתדים עשויים פוליאמיד (ניילון), והעוגנים צריכים להתאים לחומר של קיר הרקע: בטון, בלוק תאי מאושפר או בלוק חלול [מקור 3] . [מקור משני: לאמת מול נוסח התקן העדכני]
מה התקן דורש מהרשת עצמה ומחוטי הקשירה לא בדקנו עדיין בנוסח התקן. [לאמת: ברק]
למה היא מחלידה
פלדה בלי הגנה מחלידה כשמים מגיעים אליה, ובחזית רטובה מים מגיעים: דרך מישקים שנסדקו, דרך הקופינג ודרך צנרת דולפת. [פרשנות, לאישור ברק] באותה כתבה משנת 2006 הסביר מומחה לחיזוק אריחים שבבתים רבים הקבלן ניסה לחסוך ולא השתמש במתכת מגולוונת, ושאחרי כמה חורפים מה שמעגן את החיפוי מחליד והאבן מתרופפת [מקור 1] .
הבעיה השנייה היא פיקוח. מנהל טכני בהתאחדות הקבלנים אמר שם שהשיטה תקינה, אבל אי אפשר לפקח בשטח על כל עובד, במיוחד כשבבניין יש 10,000 עד 50,000 אבנים [מקור 1] .
איך בודקים בבניין קיים
[פרשנות, לאישור ברק]
מבחוץ הרשת לא נראית. בודקים קודם את המקומות הרגישים: פינות, מעל פתחים, השורה התחתונה ואבני הקופינג. אבן שנפלה או שהוצאה מראה מה החזיק אותה: חוט, רשת, מלט, או כלום. כתמי חלודה שיורדים מהמישקים הם סימן שכדאי לפתוח ולבדוק.